די הייליגע שטרוי
חפץ של קדושה. מנהגם של אדמו"רי בעלזא לדורותיהם היה להניח למרגלותיהם קש (באידיש: שטרוי) ביום הכיפורים, עליו נהגו לעמוד משך תפילות היום, לאחר סוף היום הקדוש היו החסידים מצטופפים לחטוף מהקש ולו חתיכה קטנה מהמצע עליו עמד צדיק ביום הקדוש ביותר בשנה ועבד את בוראו, כסגולה לשמירה וקדושה. לפנינו שני חתיכות קטנות כקיסם מהקש עליו עמד הצדיק סנגורן של ישראל 'קדוש אהרן' מבעלזא זיע"א, בתוך שני כרטיסים שמורים בלמנציה.
בגב הכרטיס מופיע אישור מהיורש הרב ישראל גבריאל אדלר בן מוהר"מ מטורדא זצ"ל. מידות הכרטיס: 10X7 ס"מ.
מקור המנהג!
ראשית המנהג נבע מחמת הצינה, מהסיבה הפשוטה שעמדו להתפלל ללא מנעלים, וכן להשתחוויות יום הכיפורים, כמופיע בפוסקים (דרכי משה סי' תרכ"א סק"ו בשם ה'מרדכי') דנוהגין ליתן עשבים בבית הכנסת להפסיק בינו לבין הרצפה משום דאסור לשטוח אפיים ארצה. בימי מלחמת העולם הראשונה נחלה האדמו"ר רבי מרדכי מבילגוריא בנו של האדמו"ר רבי ישכר דב מבעלזא, ומצבו היה מסוכן מאד, בצאת יום הכיפורים בא אביו לבקרו והביא עמו חופן מן התבן עליו ניצב בעבודת היום הקדוש, וכך אמר:
"הא לך מן התבן הזה בידיך, הנח אותו תחת הכר שלמראשותיך, אני תפילה שיהיה לך רפואה שלימה" באורח פלא סרו ממנו החולי והמכאוב והוא קם על רגליו, מיני אז החלו חסידים לחטוף מן התבן עליו עמד הרבי ביו"כ (עפ"י צנצנת המן כרך ב עמוד קז).
