ספר נצח ישראל לרבינו הגאון המקובל רבי יהודה ליווא בן רבי בצלאל – המהר"ל מפראג זי"ע. מהדורה שנייה, לפני כן נדפס זמן רב קודם עוד בחיי המחבר. הובא לדפוס ע"י הנגיד רבי יעקב משה מיערוסלב תלמיד המגיד מקוז'ניץ אשר בהוראת רבו התעורר להדפיס ספרי המהר"ל פעם שנייה – נאווי דוואהר תקנ"ג | 1793. [2], עט, ס-סב דף.
(בשער, מעל סמל המדפיס מופיע המספר: 100. על משמעות המספר עיין: אברהם יערי, קרית ספר, ט, תרצ"ב-תרצ"ג, עמ’ 436-437; י, תרצ"ג-תרצ"ד, עמ’ 372-374).
הסכמות מאת האדמו"ר הק' סניגורן של ישראל לוי יצחק מבארדיטשוב, והאדמו"ר רבי ישראל ב"ר שבתי [הופשטיין] "המגיד מקאז'ניץ" זיע"א.
כתמים, מעט נקבי ונזקי עש, חיתוך דפים צבעוני, שדרת עור, כריכה קדמית פרומה, מצב כללי בינוני-טוב.
על גבי דף השער שתי חותמות חשובות, (אחת מטושטשת מעט):
"אברהם ב"ר רפאל ז"ל" – מדובר בלא אחר מאשר האדמו"ר הגה"ק רבם של אדמו"רי פולין רבי אברהם מטשכנוב זי"ע.
לרוכש ימסר מבית המכירות פרטים על מקור הפריט וסמכותו המהימנה.
הספר מלא בעשרות הערות בכתב ידו הקדושה, משמעותיות ומרתקות המגלים טפח ומכסים טפחיים מתורתו של בעליהם. מהם עוסקות בחסידות וקבלה, הרבי בעל המחשבה עסק רבות – כרבים מאדמו"רי פולין – בספרי ההגות והמחשבה של המהר"ל מפראג שהיה גם זקנו מצד אמו ועותק זה הנו עדות מרגשת לכך.
במקום אחד מצאנו הערה מרגשת שהיא גם ברכה:
"כל שפע היא באה ע"י ישראל".
האדמו"ר הגאון הק' רבי אברהם לנדא (תקמ"ד – תרל"ה) רבה של העיר טשכנוב (צ'חאנוב) במשך חמישים וחמש שנה, ואבי שושלת חסידות סטריקוב. בשנת תק"פ, התמנה כרבה של טשכנוב, וכיהן בה עד פטירתו. מיד לאחר קבלת הרבנות הקים בה ישיבה ועמד בראשה. עם תלמידי הישיבה נמנו רבים שלימים התפרסמו כגדולי תורה בפולין.
במשך שנים רבות סירב לנהוג באדמו"רות. רק בשנת תרכ"ו, לאחר פטירת החידושי הרי"ם מגור, הצליח רבי אלעזר הכהן מפולטוסק לשכנעו לקבל על עצמו אדמו"רות, בטענה כי יש למלא את החלל שנוצר עם פטירת הרבי מגור. אף על פי שהחל לנהוג באדמו"רות – ערך "שולחנות" וקיבל "פתקאות" ו"פדיונות"- לא שינה שתי הנהגות שהקפיד עליהן עד אז: הוא התפלל תפילת שחרית בוותיקין ולפי נוסח אשכנז. שתי הנהגות אלו היו יוצאות דופן בעולם החסידות.
בין הבאים לטשכנוב להסתופף בחצרו היו גדולי עולם כמו: ה"אבני נזר", רבי יחיאל מאיר מגוסטינין ורבי אלעזר הכהן מפולטוצק. רבינו נחשב מגאוני התורה בדורו, ולדעתו ההלכתית היה משקל רב. לפתחו הגיעו הנושאים המרכזיים של אותו דור ואשר עוררו פולמוס בקרב גדולי הרבנים, ובהם: מצת מכונה, קופת רבי מאיר בעל הנס לעניי ארץ ישראל, גזירת הלבוש וגילוח הזקן והפיאות, גיטין והתרת עגונות.
הגאון רבי עקיבא איגר העיד עליו שהוא: "אריה דבי עילאי", ומרוב הוקרתו היה קם ממקומו כל פעם שהזכיר אותו בדיבורו.
הגאון רבי אליהו גוטמכר מגריידיץ, במכתבו לרבינו כותב עליו את התארים: ”להמבורך בפי ישראל מקצה אל קצה, הלא הוא
האיש אלוקי, מיחידי הדור שלנו, גאון הגאונים.”
